מה הכי חשוב בכל טיפול רגשי, נפשי וגם פיזי?

מה הכי חשוב בכל טיפול רגשי, נפשי וגם פיזי?

שיר כוכב - אלי קרסניץ

איך להתמודד עם משבר או פרידה - מכאב לריפוי וצמיחה

איך להתמודד עם משבר או פרידה - מכאב לריפוי וצמיחה

איך לשנות הרגלים? איך להיגמל מהתמכרות? סיפור אישי על גישה שמאפשרת שינוי ...

להשאר ביחד בשביל הילדים - האם חייבים להתפשר על עצמנו

זה עצוב כשחיים אחד ליד השני ולא באמת ביחד, כשמסתתרים אחד מהשני ופוחדים להפגש באמת.

להשאר ביחד בשביל הילדים?
האם חייבים להתפשר על עצמנו?
הנה מאמר שמסביר על מה אנחנו מתפשרים ולמה.
וגם איך לא להתפשר על מה שחשוב לנו באמת.

להשאר ביחד בשביל הילדים - האם חייבים להתפשר על עצמנו

ערך עצמי נמוך - איך להעריך את עצמך?

שמי אלי קרסניץ ורוב חיי הסתרתי והכחשתי את זה אבל התביישתי בעצמי מאוד, הרגשתי חוסר בטחון והערך העצמי שלי היה נמוך מאוד.
כיום, כמי שמלווה אנשים בתהליכי ריפוי וצמיחה אישית ועוזר להם לפתח הערכה עצמית מתוך קבלה ואהבה עצמית טבעית, אני רוצה לחלוק אתכם משהו חשוב לגבי הצורך בערך עצמי.

לכולנו יש צרכים וצרכים - זה מה שמניע אותנו כל ימי חיינו. צרכים פיזיים ונפשיים, צרכים מודעים ותת מודעים. צרכים הם המקור לכל הרצונות והשאיפות שלנו.

כשהיינו תינוקות המצב היה די פשוט.
לתינוק יש רק שני צרכים בסיסיים: נוחות פיזית (מזון, בגדים, שינה) וקרבה, חום וחיבה מהוריו.

תינוק שמקבל את כל ההזנה והנוחות הפיזית שהוא זקוק לה יחד
עם יחס חם ואוהב מאמו הוא תינוק שמרגיש נינוח, מוגן ושמח.

כשאנחנו מתבגרים הצרכים הנפשיים שלנו הולכים ומתרחבים. 
בתור אנשים בוגרים, הצרכים הנפשיים העיקריים שלנו הם: 

1. נוחות פיזית (מזון, בריאות, מגורים ועוד...) 
2. בטחון השרדותי בסיסי (כסף, בית, הגנה,  רשת תמידה ועוד...) 
3. קירבה ואהבה אנושית (יחסים, שייכות, תקשורת, אהבה ועוד..)
4. ערך עצמי או דימוי עצמי (אני שווה, אני מוצלח, אני אהוב, אני יכול, אני יפה ועוד...) 
5. הגשמה ומימוש עצמי (אני עושה את מה שאני אוהב, אני נותן את מה שיש לי לתת, אני מבטא את עצמי מתוך הדיוק והשפע שבי) 

כל הצרכים האלה למעשה מתנקזים לצורך אחד קיומי ועמוק הצורך באישור פנימי.

במילים אחרות - הצורך בהערכה עצמית או בתחושת ערך עצמי, הוא הצורך באישור.

האישור שאני מדבר עליו הוא אישור פנימי שבסופו של דבר רק אנו נותנים לעצמנו. אישור שאתה ורק אתה יכול לתת לעצמך.

האישור או ההסכמה להיות ולהרגיש בדיוק כפי שאתה כבר עכשיו ולאהוב אותך בדיוק כפי שאתה.

נקודה חשובה למקרה שהחשש הזה עלה בך: אישור פנימי לא מפסיק או מעכב את ההתפתחות שלך או מונע ממך לצמוח, להשתפר ולהיות טוב יותר.
ההפך - אישור פנימי נותן מענה אמיתי לצורך העמוק ביותר שלך,
משרה שלווה ובטחון ומאפשר לך לראשונה להרגיש נינוח עם עצמך, לעשות את הבחירות המדויקות ביותר עבורך בכל היבטי החיים
ולממש את עצמך בפועל מתוך צמיחה אישית טבעית, נעימה ובלתי פוסקת.

כשיש לנו אישור פנימי מעצמנו, כלומר כשאנו מרגישים באמת (ולא רק אומרים לעצמנו) ש"כמו שאני עכשיו זה באמת בסדר ואפשר להיות איתי, להקשיב לי ולאהוב אותי כמו שאני", אנחנו חווים תחושה של אושר, של נחת, שמחת חיים ובהירות ותחושת הערך העצמי שלנו מפסיקה להטריד אותנו.

הרי "מאושר" זה מלשון "אישור", כלומר: אושר הוא חוויה של אישור להיות ולהרגיש בדיוק כפי שאנו כעת

*מנסיון עם השאלה שעולה שוב ושוב "האם אישור לעצמי לא ימנע ממני להתפתח או להשתנות?" אני מזכיר שוב: מתוך אישור להיות מי שאנו כעת, אנו נרגעים, לומדים לבטוח בעצמנו, מרגישים תחושה של ערך עצמי וגדלים באמת להבדיל מהתקיעות, התסכול והחרדה שאנו חשים שכשאנו מנסים לגנות, לבקר ולשנות את עצמנו בכח במשך שנים ולרוב ללא הועיל.
כשהצורך העמוק שלנו באישור פנימי אמיתי מקבל מענה, אנו חווים באופן טבעי וללא מאמץ תחושות של בטחון, חופש, שלווה וסיפוק.

בעיניי, המילים בטחון, חופש, שלווה, סיפוק, אהבה והנאה - כולן מילים נרדפות.

להעריך את עצמך באמת, משמעותו ללמוד לתת לעצמך אישור להיות מי שאתה כעת. כל נסיון להעלות את הערך העצמי באמצעות אנשים אחרים, רכוש או מעמד חברתי, יסתיימו בתחושת אכזבה וכאב.

ככל שאני לומד לקבל את הרגשות שלי ולהרשות לעצמי להרגיש כפי שאני מרגיש כבר כעת, אני חווה יותר נחת ונעימות בתוכי והמושגים "חופש", "שלווה", "בטחון" ו"אהבה" מתגלים כמציאות פשוטה טבעית.

כדי ללמוד איך לתת לעצמך אישור ולעזור לתחושת הערך העצמי שלך לגדול באופן טבעי, אני ממליץ לקרוא את המאמר "סיפור זן הכי טוב ששמעתי בחיי" - אלי קרסניץ. במאמר אני מסביר באמצעות סיפור זן קלאסי את המשמעות של אישור אמיתי לעצמנו.

בנוסף אני ממליץ לקרוא גם את המאמר "איך להשלים חוסר בטחון עצמי בעצמי" - אלי קרסניץ.
את שני המאמרים ניתן למצוא בחיפוש בגוגל (פשוט להעתיק את השמות שלהם לשורת החיפוש).

מהו תסביך נחיתות - אלי קרסניץ

תסביך נחיתות הוא קודם כל חוויה רגשית. אם אתה קורא את המאמר הזה, אתה בוודאי מכיר את זה: להרגיש חוסר בטחון, לפחד להגיד את מה שאתה מרגיש, לפחד לגשת ולדבר, לפחד לרקוד או לשיר, לפחד להציג את הרעיונות שלך במלואם, לפחד לבקש אהבה ותשומת לב, לחשוב שאחרים יותר טובים או מוצלחים ממך, לשקוע בתחושות של מרירות, עצב, בדידות, אשמה ומבוכה תוך כדי מחשבות על איך כמעט כל אחד אחר יודע לחיות טוב יותר ממך.

אני מכיר את זה ממש טוב.
למרות שהייתי מרדן רוב חיי וניסיתי להיראות "חזק" או מוצלח כלפי חוץ, בפנים הרגשתי תחושה של נחיתות, של עלבון, של כעס ותסכול. רוב חיי ניסיתי לאחוז באנשים, רק שלא ילכו, רק שלא ינטשו.
והרגשתי עלוב, הרגשתי שאני פשוט לא מרגיש שיש לי ערך אמיתי והדרך היחידה שלי לגרום לאחרים להשאר היא להיות מניפולטיבי ולשכנע אותם שהם צריכים אותי או לגרום להם לרגשות אשמה כדי שלא יעזבו אותי.

תסביך נחיתות בשבילי, הוא חוויה של חרדה, של תסכול, של עלבון, בדידות ורצון לברוח ולהסתתר כדי לא להפגע יותר.

איך נוצר תסביך נחיתות

המקור הוא תמיד בילדות. אנחנו מגבשים את תחושת הערך העצמי שלנו בגיל די צעיר והתחושה של "מה אני שווה לעומת אחרים" מתגבשת בנו כבר בילדות ומתעצבת יותר בגיל ההתבגרות.

במקרה האישי שלי, היחס שקיבלתי מההורים שלי ובמיוחד מאבא שלי גרם לי מגיל צעיר מאוד לתחושה של "אני לא שווה כלום ואני בן אדם רע".

הרבה פעמים כשאני מדבר עם אנשים שמגיעים אלי לטיפול אישי, הם מספרים לי שהילדות שלהם הייתה "טובה" ושההורים שלהם אהבו אותם, אבל לרוב מדובר במנגנון הדחקה וכשאנחנו פורמים מעט את סבך הזכרונות מהילדות אנחנו מגלים שהילדות שלהם לא הייתה נעימה או קלה בכלל.
אנחנו מגלים שם הרבה רגעים של נטישה, של חוסר בתשומת לב, של חוסר בהקשבה ונוכחות של ההורים. שאחד ההורים או יותר נעדר מהבית או לא תפקד או הפגין דכאון, חרדות, זעם, וויתור עצמי או תסכול על בסיס קבוע.
כילדים אנחנו לומדים גם מהאופן שבו ההורים מתייחסים אלינו וגם מהאופן שבו הם מתנהגים. אנחנו מזהים באופן לא מודע את דפוסי ההתנהגות של ההורים ומאמצים אותם.

יש נקודה שחשוב לדעתי להבין: ילד לא יכול להאשים את ההורים שלו.
בגיל ההתבגרות אנחנו נוהגים למרוד בהורים שלנו ולחפש לנו זהות משלנו אבל כילדים רכים, משהו במערכת ההישרדותית שלנו מזהה את ההורים כמקור היחיד לבטחון והישרדות (מה שבאמת נכון) ולכן מפרש כל קושי מול ההורים כאיום חמור.

ואותה מערכת הישרדותית גורמת לנו להאשים את עצמנו, להלקות את עצמנו ואפילו לאמץ דימוי עצמי של "לא מספיק טוב" כדי לרצות את ההורים, כדי לא לצייר את ההורים כאשמים או לא בסדר, כילדים אנחנו פשוט לא יכולים לעשות את זה.
יש הסבר מעמיק יותר על נושא השפעות הילדות שלנו עלינו במאמר שלי "טראומה נפשית שמקורה בילדות – "הלם ילדות" והטיפול בו - אלי קרסניץ" (אפשר למצוא אותו בגוגל).

איך לתת מענה לתסביך נחיתות

בגישה שלי לריפוי וצמיחה אישית, אני מגלה שהפתרון לכל כאב או קושי נפשי נמצא ביחס שלנו לעצמנו. כשהיינו ילדים היינו זקוקים ליחס אוהב, מאפשר ומעודד מההורים שלנו.

כשלא קיבלנו יחס כזה חשנו מצוקה, כאב וחרדה שמלווים אותנו גם היום.

המענה לתסביך הנחיתות שאפשר גם לי לתת מענה עמוק ואוהב לתסביך הנחיתות שלי הוא ללמוד להקשיב, להרגיש ולאהוב את עצמנו מחדש.

בין אם זה באמצעות התייחסות אוהבת ומבינה למחשבות שלנו, לרגשות שלנו ולצרכים שלנו ובין אם זה ביצירת דיאלוג פנימי מדוייק ואוהב עם עצמנו.

אפשר לקרוא עוד על הנושא הזה במאמר שלי "טראומה נפשית שמקורה בילדות – "הלם ילדות" והטיפול בו - אלי קרסניץ".

3 עקרונות להתמודדות עם רגשי נחיתות - אלי קרסניץ

רגשי נחיתות הם משהו שאני מכיר טוב, טוב מידי. גדלתי בבית קשה שבו הרגשתי מושפל, מגונה ונאשם רוב ילדותי.
הורי אהבו אותי מאוד אבל הקשיים שלהם, הלחץ, המתח והחרדה שבה חיו, גרמה להם ובמיוחד לאבי לנהוג כלפיי לא פעם ביחס מאוד מכאיב, מגנה, מאשים ומשפיל.

כמי שגדל עם רגשי נחיתות קשים והתמודד איתם במשך שנים רבות, אני רוצה לחלוק אתכם 3 עקרונות פשוטים עם רגשי נחיתות.

לפני כן רק כמה מילים על רגשי נחיתות: רגשי נחיתות הם תחושה של חוסר ערך עצמי. הם תחושה קשה ומפחידה שאנחנו לא ראויים לתשומת לב, להקשבה, לחיבה וקרבה אנושית ושאין שום דרך שבה ניתן לאהוב אותנו באמת כפי שאנחנו.

עקרון ראשון - להקשיב לעצמנו

כמו כל דבר בחיים, אנחנו יכולים לבחור איך להתייחס לדברים. רגשי נחיתות הם תחושה של פחד, של חוסר בטחון וכמו כל רגש אנושי, הם מביעים צורך.

ממש כמו ילדים שנמצאים במצוקה רגשית, כך גם רגשי הנחיתות שלנו הם לא מכשול שצריך לגנות ולהפטר ממנו בכח, הם בקשה פנימית עמוקה ליחס אוהב.

לראות את הלב שלנו, להקשיב למצוקה ולכאב שלנו, זה כבר לאפשר לעצמנו לתת ריפוי משמעותי מאוד לרגשי הנחיתות שלנו.

אני ממליץ לקחת זמן להרגיש את תחושות הפחד, החרדה וחוסר הבטחון שלנו. להקשיב בלי לנסות לפטור, לשנות או להבין משהו. רק להרגיש, רק לקחת דקה או שתיים להרגיש. לא כדי להרגיע או לשנות, אלא כדי לתת לעצמנו הזדמנות להפגש באמת עם עצמנו.

אפשר ללמוד עוד על הקשבה לעצמנו בסרטון שלי "להקשיב לרגשות – להתחבר לעצמנו מתוך היכולת הטבעית שלנו להקשיב - אלי קרסניץ" (חפשו אותו בגוגל).

עקרון שני - לדבר על זה

זה יכול להשמע מאוד מביך, לדבר על רגשי הנחיתות שלנו? הרי זה סוד כמוס ומפחיד. אבל האמת היא, שאין אדם שאין לו רגשי נחיתות. עוד לא פגשתי אפילו אדם אחד שלא מרגיש כלל רגשי נחיתות.

אם יש חבר, קרוב משפחה או אדם קרוב כלשהו ואפילו מטפל, שאיתו תוכלו לפתוח את הלב ולדבר על רגשי הנחיתות שלכם בכנות, זה יאפשר פתח לקבלה ואהבה עצמית.

יש רק כלל אחד שאני רוצה להדגיש והוא שלדבר על רגשי הנחיתות שלנו, אין משמעותו לחפש עצות או המלצות ואפילו לא תמיכה או "עידוד".
חשוב שיהיה מקום פשוט לשתף, פשוט לדבר ולהכיר בדברים בלי לנסות לשנות או "לעזור" להם להשתנות כי עמוק בפנים, אנחנו פשוט רוצים להרגיש ביחד וזה מביא אותנו באופן טבעי לעקרון השלישי…

עקרון שלישי - ללמוד לבקש את מה שאנחנו צריכים

כל רגש ורגשי נחיתות בפרט, מעידים על צורך, על בקשה פנימית להקשבה, לאהבה, לתשומת לב וקרבה. אבל אם אנחנו לא מעיזים לבקש את מה שאנחנו רוצים, רוב הסיכויים שלא נקבל את זה.

לבקש, זה משהו שרובנו לא למדנו כי גדלנו בתחושה שאסור לנו לבקש ואם צריכים משהו, אז חייבים לדרוש אותו בכח, באיומים, במניפולציות או פשוט לקחת בלי לבקש.

ככה רובנו למדנו בילדות כי לרוב, לא באמת ביקשו מאתנו.
כדי שנוכל לתת מענה אמיתי לתחושת החרדה והבדידות שלנו, כדאי שנלמד לבקש את מה שאנחנו צריכים גם מעצמנו (זה הכי חשוב) וגם מאחרים.

אם נתייחס רגע לעקרון השני - לדבר על הדברים, אז אם נבקש מאדם או חבר קרוב פשוט לשבת ולהקשיב לנו, בלי לתת עצות, לנסות לעודד או "לעזור" ורק להיות שם אתנו כשאנחו חולקים ולו במעט את תחושות הנחיתות שלנו, זה יהיה פתח משמעותי לריפוי עמוק.

וכמובן בסופו של דבר, אפשר ואולי אפילו כדאי להתייעץ ולקבל עזרה ממישהו שעוסק בטיפול וצמיחה אישית עם דגש על קבלה ואהבה עצמית.

תוכלו לקרוא עוד עקרונות עמוקים ומעשיים לגבי קבלה ואהבה עצמית במאמר שלי: "איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן טבעי - אלי קרסניץ" (חפשו אותו בגוגל).

איך להעריך את עצמך יותר? | אלי קרסניץ

ערך עצמי, איזו תחושה נעימה. כמו המדליה, הפרס או הגביע שמחכה לנו בסוף של כל מהלך או מאמץ שאנחנו עושים.

השגתי משהו שרציתי - מגיע לי ערך עצמי.
מישהו הפגין כלפי אהבה וחברות - מגיע לי ערך עצמי.

קיבלתי הרבה כסף - מגיע לי ערך עצמי.

מצאתי זוגיות - מגיע לי ערך עצמי.

הצלחתי לעזור למישהו - מגיע לי ערך עצמי.

מה שמעניין לגבי ערך עצמי הוא שאנחנו נותנים אותו לעצמנו בתנאים מסויימים ושוללים אותו מעצמנו בתנאים אחרים.

דמיינו לכם מצב מוזר והפוך שכזה:
נכשלתי בכל מה שרציתי להשיג - מגיע לי ערך עצמי
מישהו שאהבתי עזב אותי - מגיע לי ערך עצמי
נשארתי בלי כסף - מגיע לי ערך עצמי
נשארתי בלי בן או בת זוג - מגיע לי ערך עצמי
לא עזרתי לאף אחד - מגיע לי ערך עצמי

נראה מוזר נכון? מצד אחד יש פה משהו נעים, חוויה מוזרה של ערך עצמי למרות ש"לא הרווחנו אותו" על פני השטח ומצד שלי, משהו בנו כמו מתקומם ואומר "היי! אין שום סיכוי שתקבל ערך עצמי על רשימת הכשלונות המפוארת הזו!".

האם שאלת את עצמך למה תחושה של ערך עצמי שניתן לך על ידי עצמך היא מותנית בהישגים כלשהם?

אני שאלתי ומה שגיליתי היה פחד.

למה יש תנאים לערך עצמי?

אנחנו משתמשים באופן לא מודע, בתחושת הערך העצמי בשיטת המקל והגזר. אנחנו מדרבנים את עצמנו להשיג משהו באמצעות השאיפה לערך עצמי ומנסים להפחיד את עצמנו מלהגיע למצבים באמצעות תחושת חוסר ערך עצמי ורגשות אשמה. זו הגישה והשיטה שלמדנו בילדות מההורים שלנו, שכדי להשיג משהו בחיים חייבים לדרבן את עצמנו על ידי גזרים ומקלות. כמובן שאנחנו לא עושים את זה במודע או בכוונה, אבל יש חוכמה בתוך הדפוס המעניין הזה.
אפשר לקרוא עוד על רגשות אשמה והאפשרות לשחרור מהם במאמר שלי "עקרון פשוט ומעשי להבנה ושחרור של רגשות אשמה - אלי קרסניץ" (אפשר למצוא אותו בגוגל).

החוכמה היא הפחד ההישרדותי. הפחד שאם נכשל, לא יהיה לנו כסף, מעמד, חברים, אהבה ויכולת נתינה, לא נהיה רצויים, לא נשרוד, לא נוכל להתקיים כבני אדם בחברה. והפחד הזה הוא גם המפתח שמאפשר להעריך את עצמך יותר.

כשאני רואה את הפחד הזה בי, אני מבין שבעצם מה שמניע אותי הוא הרצון לשרוד ולחיות ואין שום דבר שלילי לגבי זה. אני פועל כדי לשרוד ולחיות בתחושה של בטחון, חופש והנאה.
וגם תחושה של חוסר ערך עצמי, היא בעצם פחד או חרדה מכך שלא אשרוד, לא אהיה מקובל או אהוב. וזה באמת מפחיד והפחד הזה, אפשר להעריך אותו.
איך אפשר שלא להעריך מישהו שבאמת רוצה לחיות למרות כל הקושי והכאב?
מישהו שבאמת מבקש להיות אהוב? מוערך? מקובל?
איך אפשר שלא להעריך מישהו שלא מוותר, שמוכן אפילו לספר לעצמו שהוא חסר ערך כדי לדרבן את עצמו להשתפר ולשרוד בכל מחיר?

כשאנחנו רואים את הפחד שלנו, את המניע ההישרדותי שלנו, אנחנו יכולים להעריך את עצמנו הרבה יותר אפילו במצבים של חוסר בטחון, משבר או כשלון כי כשרואים את הלב, את האהבה שדוחפת אותנו לחיות, יש רק תחושה של ערך ואהבה ללא תנאי.
אפשר לקרוא ולשמוע עוד על ערך עצמי במאמר שלי "מה זה ערך עצמי והאם מחשבה יוצרת מציאות? - אלי קרסניץ" (אפשר למצוא אותו בגוגל).