תסביך נחיתות הוא קודם כל חוויה רגשית. אם אתה קורא את המאמר הזה, אתה בוודאי מכיר את זה: להרגיש חוסר בטחון, לפחד להגיד את מה שאתה מרגיש, לפחד לגשת ולדבר, לפחד לרקוד או לשיר, לפחד להציג את הרעיונות שלך במלואם, לפחד לבקש אהבה ותשומת לב, לחשוב שאחרים יותר טובים או מוצלחים ממך, לשקוע בתחושות של מרירות, עצב, בדידות, אשמה ומבוכה תוך כדי מחשבות על איך כמעט כל אחד אחר יודע לחיות טוב יותר ממך.
אני מכיר את זה ממש טוב.
למרות שהייתי מרדן רוב חיי וניסיתי להיראות "חזק" או מוצלח כלפי חוץ, בפנים הרגשתי תחושה של נחיתות, של עלבון, של כעס ותסכול. רוב חיי ניסיתי לאחוז באנשים, רק שלא ילכו, רק שלא ינטשו.
והרגשתי עלוב, הרגשתי שאני פשוט לא מרגיש שיש לי ערך אמיתי והדרך היחידה שלי לגרום לאחרים להשאר היא להיות מניפולטיבי ולשכנע אותם שהם צריכים אותי או לגרום להם לרגשות אשמה כדי שלא יעזבו אותי.
תסביך נחיתות בשבילי, הוא חוויה של חרדה, של תסכול, של עלבון, בדידות ורצון לברוח ולהסתתר כדי לא להפגע יותר.
למרות שהייתי מרדן רוב חיי וניסיתי להיראות "חזק" או מוצלח כלפי חוץ, בפנים הרגשתי תחושה של נחיתות, של עלבון, של כעס ותסכול. רוב חיי ניסיתי לאחוז באנשים, רק שלא ילכו, רק שלא ינטשו.
והרגשתי עלוב, הרגשתי שאני פשוט לא מרגיש שיש לי ערך אמיתי והדרך היחידה שלי לגרום לאחרים להשאר היא להיות מניפולטיבי ולשכנע אותם שהם צריכים אותי או לגרום להם לרגשות אשמה כדי שלא יעזבו אותי.
תסביך נחיתות בשבילי, הוא חוויה של חרדה, של תסכול, של עלבון, בדידות ורצון לברוח ולהסתתר כדי לא להפגע יותר.
איך נוצר תסביך נחיתות
המקור הוא תמיד בילדות. אנחנו מגבשים את תחושת הערך העצמי שלנו בגיל די צעיר והתחושה של "מה אני שווה לעומת אחרים" מתגבשת בנו כבר בילדות ומתעצבת יותר בגיל ההתבגרות.
במקרה האישי שלי, היחס שקיבלתי מההורים שלי ובמיוחד מאבא שלי גרם לי מגיל צעיר מאוד לתחושה של "אני לא שווה כלום ואני בן אדם רע".
הרבה פעמים כשאני מדבר עם אנשים שמגיעים אלי לטיפול אישי, הם מספרים לי שהילדות שלהם הייתה "טובה" ושההורים שלהם אהבו אותם, אבל לרוב מדובר במנגנון הדחקה וכשאנחנו פורמים מעט את סבך הזכרונות מהילדות אנחנו מגלים שהילדות שלהם לא הייתה נעימה או קלה בכלל.
אנחנו מגלים שם הרבה רגעים של נטישה, של חוסר בתשומת לב, של חוסר בהקשבה ונוכחות של ההורים. שאחד ההורים או יותר נעדר מהבית או לא תפקד או הפגין דכאון, חרדות, זעם, וויתור עצמי או תסכול על בסיס קבוע.
כילדים אנחנו לומדים גם מהאופן שבו ההורים מתייחסים אלינו וגם מהאופן שבו הם מתנהגים. אנחנו מזהים באופן לא מודע את דפוסי ההתנהגות של ההורים ומאמצים אותם.
הרבה פעמים כשאני מדבר עם אנשים שמגיעים אלי לטיפול אישי, הם מספרים לי שהילדות שלהם הייתה "טובה" ושההורים שלהם אהבו אותם, אבל לרוב מדובר במנגנון הדחקה וכשאנחנו פורמים מעט את סבך הזכרונות מהילדות אנחנו מגלים שהילדות שלהם לא הייתה נעימה או קלה בכלל.
אנחנו מגלים שם הרבה רגעים של נטישה, של חוסר בתשומת לב, של חוסר בהקשבה ונוכחות של ההורים. שאחד ההורים או יותר נעדר מהבית או לא תפקד או הפגין דכאון, חרדות, זעם, וויתור עצמי או תסכול על בסיס קבוע.
כילדים אנחנו לומדים גם מהאופן שבו ההורים מתייחסים אלינו וגם מהאופן שבו הם מתנהגים. אנחנו מזהים באופן לא מודע את דפוסי ההתנהגות של ההורים ומאמצים אותם.
יש נקודה שחשוב לדעתי להבין: ילד לא יכול להאשים את ההורים שלו.
בגיל ההתבגרות אנחנו נוהגים למרוד בהורים שלנו ולחפש לנו זהות משלנו אבל כילדים רכים, משהו במערכת ההישרדותית שלנו מזהה את ההורים כמקור היחיד לבטחון והישרדות (מה שבאמת נכון) ולכן מפרש כל קושי מול ההורים כאיום חמור.
ואותה מערכת הישרדותית גורמת לנו להאשים את עצמנו, להלקות את עצמנו ואפילו לאמץ דימוי עצמי של "לא מספיק טוב" כדי לרצות את ההורים, כדי לא לצייר את ההורים כאשמים או לא בסדר, כילדים אנחנו פשוט לא יכולים לעשות את זה.
יש הסבר מעמיק יותר על נושא השפעות הילדות שלנו עלינו במאמר שלי "טראומה נפשית שמקורה בילדות – "הלם ילדות" והטיפול בו - אלי קרסניץ" (אפשר למצוא אותו בגוגל).
בגיל ההתבגרות אנחנו נוהגים למרוד בהורים שלנו ולחפש לנו זהות משלנו אבל כילדים רכים, משהו במערכת ההישרדותית שלנו מזהה את ההורים כמקור היחיד לבטחון והישרדות (מה שבאמת נכון) ולכן מפרש כל קושי מול ההורים כאיום חמור.
ואותה מערכת הישרדותית גורמת לנו להאשים את עצמנו, להלקות את עצמנו ואפילו לאמץ דימוי עצמי של "לא מספיק טוב" כדי לרצות את ההורים, כדי לא לצייר את ההורים כאשמים או לא בסדר, כילדים אנחנו פשוט לא יכולים לעשות את זה.
יש הסבר מעמיק יותר על נושא השפעות הילדות שלנו עלינו במאמר שלי "טראומה נפשית שמקורה בילדות – "הלם ילדות" והטיפול בו - אלי קרסניץ" (אפשר למצוא אותו בגוגל).
איך לתת מענה לתסביך נחיתות
בגישה שלי לריפוי וצמיחה אישית, אני מגלה שהפתרון לכל כאב או קושי נפשי נמצא ביחס שלנו לעצמנו. כשהיינו ילדים היינו זקוקים ליחס אוהב, מאפשר ומעודד מההורים שלנו.
כשלא קיבלנו יחס כזה חשנו מצוקה, כאב וחרדה שמלווים אותנו גם היום.
המענה לתסביך הנחיתות שאפשר גם לי לתת מענה עמוק ואוהב לתסביך הנחיתות שלי הוא ללמוד להקשיב, להרגיש ולאהוב את עצמנו מחדש.
בין אם זה באמצעות התייחסות אוהבת ומבינה למחשבות שלנו, לרגשות שלנו ולצרכים שלנו ובין אם זה ביצירת דיאלוג פנימי מדוייק ואוהב עם עצמנו.
אפשר לקרוא עוד על הנושא הזה במאמר שלי "טראומה נפשית שמקורה בילדות – "הלם ילדות" והטיפול בו - אלי קרסניץ".